עצוב מאד לגלות שאף אחד לא רוצה לבוא למסיבת היומולדת שלך. זה בערך מה שאמר לישראל סקר ה-BBC, שנערך באפריל האחרון ומצא כי 52% מבין 17 אלף משתתפיו סבורים שלישראל יש השפעה שלילית על העולם, והתפרסם רגעים לפני חגיגות ה-60 למדינה. מבחינה תדמיתית, הנתונים הללו ממקמים אותנו בתחתית הסולם בהשוואה לשאר מדינות העולם, כשאנחנו מעורסלים בין פקיסטן (מעלינו) ואיראן (מתחתינו).
במשרדי הממשלה, כך נראה, החלו סוף סוף להפנים את החדשות. אחרי שנים של הסברה כושלת החל משרד החוץ בהנהגת השרה ציפי ליבני ליישר קו עם מדינות רבות דוגמת גרמניה, ניו זילנד ואף ירדן ולהתחיל לדבר מיתוגית.

בכנס שנערך בינואר האחרון הציגו אנשיה של השרה את תכנית "מיתוג ישראל" (זהירות, מצגת), שמטרתה לסגור את הפער "בין הדימוי שלנו בחו"ל ובין מי שאנחנו באמת". האמצעים, למקרה שתהיתם, כוללים השקת קמפיינים וויראליים והזמנת משלחות עיתונאים ו"משפיענים" כדי שיווכחו בנפלאות ארצנו הקטנטונת.

נושא מיתוגה של המדינה מעסיק, כך מסתבר, לא רק את אנשי משרד החוץ אלא גם לא מעט מאזרחי המדינה. שיטוט במרחבי הבלוגיספירה מעלה אינספור רעיונות – משעשעים יותר ופחות - לשיפור פניה של המדינה ברחבי העולם.
מדינת מלחמה
להרחיב את הצבאיות. מרטין קייס, שבדרך כלל ממתג ארגונים ירוקים שוחרי סביבה, יצא ברעיון מיתוגי חדש עבור מדינת ישראל. "אדום", הצהיר בריאיון לעיתון הארץ, "זה הירוק החדש". ובמילים אחרות, אם ישראל לא יכולה להילחם בתדמיתה הצבאית, למה שלא תנסה לרכב עליה במקום?

לטענת קייס, כל ניסיון מצדה של ישראל לצייר את עצמה בצבעים שאינם מיליטריסטיים ייתפס על ידי העולם כצביעות. הפתרון היחידי הוא, לפיכך, להרחיב את קשת האסוציאציות שטומנת בחובה המילה "צבאיות" ולאפיין דרכה את המדינה. "איך העולם תופש את האופי של האנשים במדינה צבאית?" שואל קייס ומשיב: "כבעלי אומץ, קריאטיביות ויעילות". אלו, אם כן, הם הערכים המותגיים שישראל צריכה לאמץ.

יאללה מטקות
300 ימי שמש בשנה. נכון שהישראלים הם לא מי יודע מה בספורט, אבל כשזה מגיע לעממיות אנחנו בהחלט יכולים ללמד את העולם דבר או שניים. דני צימט, בעליה של חברת "צימט תקשורת שיווקית" המתמחה במיתוג מדינות, מציע לנצל את טרנד הספורט העממי – טרקים, מרתונים, תריאטלונים, מסעות ג'יפים ועוד - הצובר תאוצה ברחבי העולם וגם בישראל, כדי להביא לכאן עוד תיירים.

מדינת ישראל נהנית, לדברי צימט, משילוב של 300 ימי שמש בשנה ותנאי שטח משתנים – חבילה מפתה מאד לספורטאי העממי באשר הוא. השלב הבא בתוכנית, מציע צימט, יהיה לארוז את נתוני הפתיחה בתוך קונספט תנכ"י-בראשיתי דוגמת "lMasada Down Hil" או "Dead Sea Marathon” ולצאת לדרך. סליחה, לטרק.

גיי לנד
צליינים אאוט, גייז אין. למה לפנטז על מריה הקדושה כשדנה אינטרנשיונל, מדונה בפני עצמה, נמצאת במרחק נגיעה? רמי הסמן, מומחה לאסטרטגיה שיווקית ובעל הבלוג MindSpace, מציע את החזון התיירותי הבא: צליינים אאוט, גייז אין. למה? כי בהשוואה לתיירים ישועיים או סתם סטרייטים, האוכלוסיה הגאה היא עשירה יותר, נהנתנית יותר, ואוהבת את החופשה שלה בסטנדרטים גבוהים הרבה יותר.

שוק התיירות הגאה, מספר הסמן, כולל 70 מיליון איש בשנה, גברים ברובם, הנוהגים לפקוד מרכזים אורבניים תוססים ולהפקיד בהם את מיטב כספם. ומדובר בלא מעט כסף: 64 מיליארד דולרים, אם לדייק. זאת ועוד, הנתונים מראים כי כשהתייר הגיי מרוצה מחופשתו הוא מספר על כך לחבריו, וגם לא מהסס לחזור בשנית אל היעד הנחשק.

לישראל, מצידה, יש לא מעט להציע בתמורה: את תל אביב. העיר בלבן, טוען הסמן, משלבת באופן נדיר בין חוף ים, מרכז אורבני תוסס ופתיחות מגדרית. וזה עוד לפני שהרחבנו בנפלאות הגבר הארצישראלי.
 

מאת: אפרת בלשן. מתוך:nana10